חיים זהר
מחנך,כתב, דיפלומט,איש ציבור ואידיאליסט.
מה עושים, לאחר שעובדים כל החיים בשירות העם היהודי, כאשר סוף
כל סוף יוצאים לגמלאות, הרבה מעבר לגיל הפרישה הרשמי? אם הנך חיים זהר,
אשר תואר פעם על ידי אברהם הרמן, הממונה עליו, בהיותו שגריר ישראל בארצות
הברית, כ"נכס למדינת ישראל", אזי בוודאי אינך נח על זרי הדפנה.
אם הנך חיים זהר, המורגל לעשות יותר ממה שנראה אפשרי, אז אתה לא תסתפק בעיסוק
בעניינים אישיים. "אני מבלה כשני שליש מזמני במחקר, כתיבה ופעילויות
התנדבותיות" (הוא כבר עובד על כתיבת הפרק השני בספר אודות חייו של
אליעזר מאיר ליפשיץ; פרק זה עוסק ביחסי הרב קוק -ליפשיץ).
ואם הנך חיים זהר, למרות היותך בן שמונים ושתיים, אתה תממש, במרץ רב, את אותם תחומי עניין ואידיאלים המהווים את מהותך- חינוך,יהדות התפוצות ,יחסי ישראל-תפוצות וציונות דתית. "אני חבר במספר עמותות ללא מטרות רווח, אך אני פעיל בעיקר בתורה מציון; האידיאלים של תורה מציון הם האידיאלים שלי".
חיים זהר מעורב בפעילויות תורה מציון מאז היווסדו בשנת 1997, שימש כסגן יושב ראש במשך תשע שנים וסיפק ייעוץ ותמיכה בדרכים רבות. ואכן, גם עתה, בעודו משמש יועץ בכיר,חיים ממשיך להוות עמוד תווך, פעיל, מעורב וחיוני במשפחת תורה מציון. "אני לוקח ברצינות את תפקידי כיועץ בכיר בתורה מציון",מעיד חיים על עצמו.
הקריירה של חיים זהר בשירות הציבורי מתפרשת על פני ששה עשורים וכוללת עבודה בתחומים ובמוסדות מרכזיים בישראל- ביטחון, חינוך, תקשורת,דיפלומטיה, בממשלה, בהסתדרות הציונית העולמית ובסוכנות היהודית ובארגונים ללא מטרות רווח. הניסיון, הידע, הקשרים ורוח הנתינה שלו הפכו ליקרי ערך אשר לא יסולאו בפז- עבור ארגון תורה מציון הן בארץ והן בעולם.
"תמיד הייתי מסור לאידיאל של חיזוק הקשרים בין ישראל לתפוצות". לפיכך,
אין זה פלא שבמהלך כהונתו בקונסוליה של ישראל בניו יורק, בתקופה המרגשת שבין השנים
1962 ל- 1968,הוא יזם מסורת (קודם למלחמת ששת הימים), אשר ממשיכה להתקיים כ- 45
שנה, והיא צעדת ה "הצדעה למען ישראל" בניו יורק. רעיון חדיש ונועז למדי,
שבו יהודים מכל הגילאים צועדים בשדרה החמישית בניו יורק ומנופפים בדגלי כחול-לבן,
בעוד שניהול אורח חיים יהודי בפרהסיא כמו היום לא היה נהוג אז. חיים הצליח, כפי
שרק הוא יכול להצליח, לאחד בין כל זרמי היהדות באמצעות צעדה זו. ובזה היה כוחו-
היכולת לרומם את פעילויותיו מעבר למחלוקות האידיאולוגיות, הדתיות והפוליטיות ולמצוא
את הבריח אשר מחבר יחדיו את העם היהודי.
עם שובו לארץ, בעודו מסור, יותר מתמיד, לקירוב יהודי התפוצות לתורת ומדינת
ישראל, חיים היה ממקימי משרד הקליטה בראשות שר הקליטה הראשון- יגאל אלון.
הוא פעל במרץ ובהתלהבות להבאת עולים לישראל, וחשוב לא פחות,לקליטתם - להבטיח
מענה לכל צורכיהם. כראש מינהל הסטודנטים הוא טיפל רבות בצרכים של הסטודנטים
העולים והבאים לשנת לימודים באוניברסיטאות ובישיבות, כשהוא דואג להם לדיור,
למלגות,להלוואות, לייעוץ,מכינות ואולפנים לעברית. (כותבת הכתבה נהנתה בעצמה
ממלגת סטודנטים באוניברסיטה העברית...ועל כך תודה מיוחדת לחיים שדאג לכך
שכתבת זו תעלה ארצה עם משפחתה).
כאשר התעצמה תופעת העלייה, חיים החליט "ללכת למקום בו היתה ההתרחשות
הגדולה של חינוך ועלייה". בתור המזכ"ל של הנהלת ההסתדרות הציונית
תחת ששה יושבי ראש, חיים הצליח לבטא ולהגשים הרבה מרעיונותיו, תוך קידום
מתמיד של צרכי ישראל באמצעות תכניות חינוכיות חדשניות ומתקדמות, כמנכ"ל
מייסד של הקרן לחינוך יהודי בתפוצות ע"ש ל.א. פינקוס, התכנית המשותפת,עמיתי
ירושלים ומחנכים בכירים, ותוך חיפוש דרכים לחיזוק קשרי ישראל והתפוצות.
מאין נובעת נטייתו העמוקה של חיים לקירוב בין יהודים? "האין כולנו
ערבים זה בזה? דבר זה למדתי בילדותי בסאסוב, מורשת הרב משה לייב".
הוא ואמו עלו ארצה בהיותו בן עשר, מאוחר יותר עלה לירושלים ללימודי התיכון
שלו, שם –בירושלים- הוא חי עד היום, בה הוסמך באוניברסיטה העברית ונולדו
ילדיו.
אמנם הכשרתו המקצועית הראשונה היתה בתחום ההוראה- אותו למד בבית המדרש למורים מזרחי- תחום זה לא היה עבורו ייעוד. הוא עשה הסבה לתקשורת. במעבר מקצועי זה הוא היה בר מזל, שכן בדרכו ללונדון ככתב של העיתונים הצופה וידיעות אחרונות, הוא עצר בפאריס שם פגש את אשתו לעתיד. עם תום שירותו חיים רכש ניסיון בסיוע לאחרים לעלות- כאשר אשתו,ברט, אזרחית צרפת, היתה הראשונה ליהנות מניסיון זה.
בזמן שהמשיך להדגיש את מעמדה של ישראל, בחיזוק החינוך היהודי בתפוצות, חיים מעולם לא שכח את אחד מהתזכירים, מני רבים, שכתב לעצמו בהתבסס על תצפיותיו החדות על החיים היהודיים בתפוצות. תזכיר זה-אודות הצורך להקים כוללים דתיים-ציוניים, שמטרתם להגביר ולעודד את אהבת ארץ ישראל דרך לימוד תורה באופן מעמיק,נותר חבוי במגירתו במשך שנים רבות. לכן, כאשר פנה לחיים משה גרין ז"ל בשנת 1997, החליט חיים כי תורה מציון הנו הזדמנות ששקל ברצינות רבה ושרצה בכל מאודו להיות שותף במימושו במציאות.
תורה מציון אסירי תודה לחיים זהר על נכונותו ליישם את הידע הכללי הנרחב,
האינטליגנציה הרצינית והניסיון המקיף שלו למען השליחות שלנו. "במשך
למעלה מ 40 שנה, הייתי מעורב, באופן ישיר, בעשייה- בישראל ובתפוצות -ברמות
שונות ובממדים שונים. הייתי גם מעורב במאות פרויקטים. "תורה מציון" הנו
אחד מהמוצלחים והראויים ביותר לשבח מבין כולם. דבר זה, הנו הודות לרעיון
עצמו,לנחיצותו, למנהיגות של לארי ומרשה רוט, מסירותם ונדיבותם, כמו גם לכישורי
הצוות בראשות זאב שוורץ המוכשר והיוזם, ועתה הרב בעז גנוט המעולה.
תודה לכם "תורה מציון".
תודה לך חיים.