|
במאמר זה:
» נשים למדניות של העבר
» הרב הירש
» חינוך בנות בארץ ישראל
» חינוףך בנות בארה"ב
» ה'רב'
» המורה של כולנו- נחמה לייבוביץ'
» לימוד תורה במוסדות להשכלה גבוהים
» שנותץ ה-70 והלאה
» לקריאה נוספת
"תלמוד תורה כנגד כולם" - לימוד התורה שקול כנגד כל המצוות.נשים הפכו היום לחלק בלתי נפרד מהיבט כה יסודי זה של היהדות, לימוד התורה עצמו. ישנן היום ישיבות, בתי ספר אקסטרניים, והזדמנויות לימוד לבנות ולנשים מגיל הגן ועד (כולל) גיל הזקנה. נשים יכולות ללמוד חומש, נ"ך, הלכה, קבלה, מחשבת ישראל, ובשנים האחרונות, אפילו גמרא.
נשים למדניות של העבר
|
למרות שהעידן המודרני הוא הראשון שבו נשים לומדות בהיקף נרחב, הנשים של היום אינן הראשונות המתעמקות בלימוד התורה. לאורך ההיסטוריה היהודית היו נשים בודדות שנודעו בהישגיהן ובידע התורני שלהן. כמה דוגמאות: ברוריה (ארץ ישראל, המאה השניה לספה"נ), אשתו של התנא רבי מאיר, המפורסמת בכך שהייתה היחידה שדעותיה בנושאים הלכתיים נשמעו ברצינות - וגם התקבלו - על ידי התנאים; בנותיו המלומדות של רש"י, יוכבד, מרים ורחל (צרפת, סוף המאה ה-11 ותחילת המאה ה-12 לספה"נ), שכנראה כתבו שו"תים והניחו תפילין מדי יום; אסנת ברזאני (כורדיסטאן, 1590 - 1670), ראש הישיבה במוסול שכתבה פירוש על משלי (הפירוש אבד); ושרה רבקה רחל לאה הורוביץ (פולין, המאה ה-19 לספה"נ), שכתבה את "תחינת אימהות", תפילה בשלוש שפות לשבת מברכין.
עם זאת, נשים אלו היו היוצאות מן הכלל, לא רק בקהילה היהודית אלא גם בקהילות הנוצריות והמוסלמיות בהן התגוררו יהודים. בעוד שחכמי הגמרא עצמם חלוקים בשאלת לימוד התורה לנשים -"מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה... ר"א אומר: כל המלמד בתו תורה - (כאילו) לומדה תפלות." (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ' עמוד א') - כשאלה מעשית הנושא לרוב לא היה רלוונטי לאישה הממוצעת מכל הדתות. יהודים, כולל נשים יהודיות, בדרך כלל ידעו קרוא וכתוב יותר מהתרבויות ש"אירחו" אותן, אך נשים שידעו לקרוא, העדיפו לקרוא ביידיש או בלאדינו מאשר בעברית, והידע שלהן בעברית לא עבר בדרך כלל את שהיה דרוש להן על מנת להתפלל.
הרב הירש ומורשתו: גרמניה, פולין, אנגליה |
כל זה השתנה בעידן המודרני, כאשר חינוך הבנות הפך נפוץ יותר בקהילות באירופה כולה, כמו גם בקהילות היהודיות שאליהן חדרה רוחה של תנועת הרפורמה הגדלה והולכת.
|
|
חינוך מאורגן וממוסד לבנות דתיות היה יזמתו של הרב שמשון רפאל הירש (1808 - 1888) בפרנקפורט, גרמניה. לגבי הרב הירש, האידיאלים שלו, של "תורה עם דרך ארץ" ועל הצורך להיות אדם-ישראלי (Jissroelmensch), היו משמעותיים לגבי נשים כגברים, ללא הבדל. הוא יישם את עקרונותיו אלה בבית ספר יסודי, חטיבת ביניים ותיכון לבנות שיסד בפרנקפורט. בית הספר היסודי Realschuleשהיה הראשון שיסד, נפתח בשנת 1853 עם שמונים ושלושה תלמידים ותלמידות. תכנית הלימודים כללה גרמנית, מתמטיקה, מדעים וגיאוגרפיה, לצד תחביר עברי ולימודי יהדות. בנים ובנות למדו את אותם המקצועות, אם כי בנות לא למדו גמרא.
הסטנדרטים החינוכיים שנקבען על ידי הרב הירש - בלימודי החול ובלימודי הקודש, בבתי ספר לבנות, כמו גם לבנים - שימשו כיסוד המחשבתי והפדגוגי של החינוך המודרני - אורתודוקסי. מורשתו של הרב הירש יכולה להימצא ברשת "בית יעקב", בישיבות, ובבתי הספר האקסטרניים ברחבי העולם היהודי.
למעשה, ההשפעה היתה כמעט מיידית. בשבת חנוכה בשנת 1915, פליטה פולנית יהודיה בוינה שמעה שיעור שציטט רעיון של הרב הירש, והחלה מתעניינת בכתביו |"חורב" ו"תשעה עשר המכתבים". אישה צעירה זו נקראה שרה שנירר (1883 - 1935) שהתייחסה לכתבים אלו, כאל בסיס ההשראה שלה למה שהפך למפעל חייה: ייסוד תנועת "בית יעקב". שנירר היתה מהפכנית מזן נדיר - תופרת תמימה מפולין. אבל היא ראתה והבינה את שלא ראו ולא הבינו רבני ומנהיגי ארץ מולדתה - את הפער ההולך וגדל בין חינוך הבנים היהודיים לחינוך הבנות היהודיות בפולין, ואת הסכנה שנבעה ממנו.
שלא כאחיותיהן הגרמניות, בנות אורתודוקסיות מזרח-אירופאיות לא קיבלו חינוך יהודי רשמי, ורבות אפילו למדו בבתי ספר ממלכתיים פולניים. שרה שנירר תמצתה משבר זה, בכותבה ביומנה: "בזמן שאבותיהן כנראה למדו גמרא ואימותיהן רכנו על ספרי "צאנה וראינה" (ספר לימוד לנשים באידיש), מדריכי מועדון הבנות היהודיות (שהיו פולנים) הדליקו את האורות בשבת". בתגובה, שנירר ביקשה ליצור מערכת חינוך יהודית שתעוצב על פי הדגם של הרב הירש, אבל גם כזו שתתקבל בחוגים היותר שמרניים בקהילות המזרח-אירופאיות. שנירר קיבלה את ברכתו של הרבי מבעלז (רבי יששכר דוב מבעלז, 1845 - 1927) למפעלה, אם כי הוא אסר על בנותיהם של חסידי בעלז ללמוד במוסדות אלו. עם זאת, ה"חפץ חיים" (1838 - 1933) תמך בכל כובד משקלו ההלכתי במפעל החינוכי החדש לבנות היהודיות של מזרח-אירופה. מתוך תחושת שליחות וצורך עמוק למסור הלאה את מורשתו של הרב הירש, שרה שנירר לימדה חומש עם פירושו של הרב הירש (לצורך זה הבנות למדו גם גרמנית, על מנת ללמוד את פירושו בשפת המקור), ומסרה שיעורים מתוך ספרו "19 המכתבים" לכל כיתת מכללה. מסלול הלימודים בן שבע השנים כלל גם לימוד תפילה, תנ"ך, היסטוריה יהודית, הלכה ומנהגים, שכולם נמסרו ביידיש - וכן גם מקצועות חול, כפרקי ספרות גרמנית נבחרים, ולימוד השפה הפולנית כמתחייב בחוקי המדינה. גמרא, גרעין הלימוד בישיבות, לא נכלל כמקצוע, בהתאמה למסורת שקבעה כי אל להן לבנות ללמוד גמרא.
בהתחילה בשנת 1917 עם בית ספר קטן אחד בקראקוב, מערכת החינוך גדלה במהירות. למרות ש"בית יעקב", כחלק ממערכת החינוך של "אגודת ישראל", נקטה גישה אל ציונית, הרי שהרשת תמכה אפילו ב"הכשרות" - אימון מקדים והכנה לנשים צעירות שהתכוננו להתיישב בארץ ישראל. התמיכה לרשת "בית יעקב" באנגליה ובארה"ב הגיעה בעיקר מחוגים אורתודוקסיים יותר ליברליים בקהילות; בארה"ב, התמיכה היתה בחסותה של ועדת "בית יעקב" האמריקאית, שכללה את ר' ליאו ג'אנג (1892 - 1987) וסיירוס אדלר (1863 - 1940, נשיא הJTS - המכללה התיאולוגית היהודית בארה"ב). עד לסוף שנות ה-30, ערב מלחמת העולם השניה, כללה הרשת כמאתיים וחמישים בתי ספר, עם יותר מארבעים אלף תלמידות.
בשנת 1925, נוסדה מכללה להכשרת מורות בקראקוב, שאפשרה למערכת לספק את צרכיה שלה בעצמה. לניהול המכללה, שנירר פנתה לעוד "תוצר" של מורשת הרב הירש, ד"ר יהודית גרונפלד, בעלת החינוך הגרמני (רוזנבאום לפני נישואיה, 1902 - 1998), שלמדה בעצמה בבית הספר התיכון שיסד הרב הירש. גרונפלד התחתנה מאוחר יותר עם הרב איזידור גרונפלד (1900 - 1975), שהפך לדיין ברבנות הראשית של אנגליה, לאחר שהזוג עבר לשם, ואשתו כיהנה שם כמנהלת חטיבת הביניים היהודית של לונדון - "שפרד" (Shefford) - עיירה באזור כפרי באנגליה, שם דאגה גרונפלד לתלמידותיה וגם לניצולי השואה מ"משלוח הילדים", בזמן מלחה"ע השניה. גרונפלד שימשה שם גם כמנהלת ביה"ס היסודי "אביגדור". ביחד עם אביגדור שוננפלד (1880 - 1930) שיסד את מגמת חטיבות הביניים היהודיות באנגליה, ובנו סלומון שוננפלד (1912 - 1984) שהרחיב אותה, יהודית גרונפלד נחשבת כאחת ממייסדותיה של מערכת החינוך היהודית המודרנית באנגליה.
חינוך בנות בארץ ישראל |
למורשתו של הרב הירש היה חלק בהתפתחותן החינוכית של בנות גם בארץ ישראל. החינוך ביישוב הישן, שמנה ב1880 כ25000 איש, דמה בראשיתו לחינוך המסורתי שקיבלו הילדים בארצות מוצאם. לכן, היהודים המזרח-אירופאים שמרו על ה"חדר" המסורתי, תלמוד התורה והישיבה ולמדו באידיש, והספרדים שלחו את בניהם ל"כותאב", שם למדו בלאדינו או בערבית. עברית נלמדה מעט, לרוב כ"לשון הקודש". בנות מעטות, אם בכלל, למדו במוסדות אלו. ביה"ס הראשון לבנות בישראל, בי"ס אוולינה דה- רוטשילד, נפתח בירושלים ב1864. בשנות ה70 של המאה התשע עשרה הועבר לבעלות החברה האנגלו-יהודית, ששינתה את שפת ההוראה בו מצרפתית לאנגלית. ב1900, החברה האנגלו-יהודית, שהרחיבה בינתיים את בי"ס רוטשילד, מינתה את אנני לנדאו למנהלת ביה"ס.
|
הרבנית חנה הנקין, ראש מדרשת נשמת והרב יעקב ורהפטיג עם בוגרת תכנית "יועצות ההלכה".
|
מ1918 ועד להקמת המדינה, הקהילה היהודית החלה בהקמת מערכת ארצית של בתי ספר לבנים ולבנות, דתיים וחילוניים. ב1920 כבר היו שני זרמים מוכרים בחינוך היהודי בא"י: "ממלכתי", ו"המזרחי". קצת לפני 1948, בתי הספר של "המזרחי" ייצגו 24% מכל מוסדות החינוך ביישוב כולו. ב1953, רשת "המזרחי", שכללה כבר כ60,000 תלמידים ו3000 מורים, הפכה לרשת החינוך הממלכתי-דתי הרשמית. הזדמנויות חינוכיות לבנות דתיות התרבו מאז באופן דרמטי: מארבעה תיכונים בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, ישנם כיום כשבעים תיכונים דתיים לבנות, כ45 אולפנות במסגרת פנימייתית וחמש עשרה מדרשות לחינוך גבוה בערים, בעיירות וביישובים בכל מדינת ישראל.
חינוך לבנות בארה"ב |
בארה"ב, היו לבנות הזדמנויות מעטות בלבד, לזכות בחינוך דתי לפני המאה העשרים. תנועות חינוכיות שונות נוסדו והפכו נפוצות, כשכל אחת מהן נתמכת על ידי גל של הגירה יהודית - כמו בתי הספר של יום ראשון, שנוסדו של ידי הקהילה הספרדית (ביוזמתה של רבקה גרץ), בתי הספר הקהילתיים שנתמכו על ידי הקהילה הגרמנית-רפורמית, וכן תלמודי התורה בנוסח מזרח-אירופה. אבל בעוד שהישיבה הראשונה לבנים נוסדה ב1886 (עץ חיים, שממנה התפתחה "ישיבה יוניברסיטי"), נאלצו הבנות להמתין עוד יותר מארבעים שנים, עד לפתיחת בי"ס משלהן. ב1929, נוסד ביה"ס לבנות "שולמית" על ידי נחה ריבקין, וסיפק חינוך יהודי וכללי, שהקביל לזה שקיבלו הבנים. היה זה שילוב מוזר - יוזמה של "המזרחי" בארה"ב, שעוצבה בתבנית מוסדות "בית יעקב" האגודאית. ביה"ס שילב את שיטתה של שרה שנירר בחינוך יהודי לבנות, עם גישה ציונית-דתית מודרנית. "שולמית" נוהל בשנותיו הראשונות על ידי יהודית ליברמן (נולדה ב1904), בתו של מנהיג "המזרחי" הרב מאיר ברלין (בר-אילן, 1880-1949), ורעייתו של רקטור הJTS, הרב שאול ליברמן (1898 - 1983), שהפך למנהל מקצועות העברית של ביה"ס ב1941 ושימש אז כדיקן מקצועות העברית.
ביה"ס המעורב הראשון, האקדמיה של הקהילה היהודית בברוקלין (קונסרבטיבי), נוסד ב1927. ביה"ס המעורב האורתודוקסי הראשון, ישיבת פלטבוש, נוסד כשנה לאחר מכן. ב1937, הרב יוסף לוקסטיין (1902 - 1979) פתח את בי"ס "רמז" במנהטן. באותה שנה, הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, שקיבל על עצמו את משרת הרב הראשי בבוסטון מספר שנים קודם לכן, פתח את ביה"ס "הרמב"ם" (Maimonides) . הרב סולובייצ'יק נתן את אישורו לחינוך היהודי לבנות, גם בביה"ס "שלו" וגם ברמה הקהילתית.
"שולמית", ישיבת פלטבוש, "רמז" וביה"ס "הרמב"ם" היו אורתודוקסיים, אבל כולם היו נאמנים ל"חינוך הדו תרבותי"... שילוב של יהדות ואמריקניזם" (כהגדרתו של מייסד "רמז", הרב יוסף לוקסטיין). כולם הדגישו ציונות-דתית, לימוד מקצועות הקודש בעברית וחינוך כללי ברמה גבוהה שהכין את התלמידים למצוינות בלימודיהם האקדמיים בהמשך.
מנגד, ב1937 נפתח סניף "בית יעקב" הראשון על אדמת ארה"ב, בי"ס יסודי שהוקם בוויליאמסבורג ע"י אחת מחניכותיה של שרה שנירר, הרבנית וישנה (אייזן) קפלן. ב1948, נוסף למערכת בתי הספר של "בית יעקב" גם בי"ס תיכון. הרשת התרחבה אל קהילות מתפתחות בברוקלין, בוושינגטון הייטס, וברובע המזרחי של ניו יורק (Lower East Side).
כך, בשנות הארבעים המאוחרות, בנות שרצו בהמשך חינוך יהודי על יסודי פגשו במבחר מצומצם של אפשרויות. בי"ס התיכון הראשון של "בית יעקב" נוסד בוויליאמסבורג ב1948. בי"ס התיכון Central Yeshiva High Schoolלבנות, בי"ס של "המזרחי" כדוגמת "שולמית", נוסד אותה השנה כמרכיב הנשי הראשון של "ישיבה יוניברסיטי". מוסדות החינוך המעורב של ניו יורק הקימו גם הם בתי ספר תיכוניים - "רמז" ב1945, וישיבת פלטבוש ב1950.
כל אחד מבתי הספר הללו, היה היסוד למוסדות רבים אחרים. בצפון אמריקה כיום, נדיר למצוא בת ממשפחה אורתודוקסית שאינה לומדת בבי"ס יהודי כזה או אחר; קיים בי"ס מתאים לכל זרם ולכל רמת השכלה של כל תלמידה.
ה"רב" |
הרב יוסף סולובייצ'יק (1903 - 1993), הסמכות הרוחנית של היהדות המודרנית-אורתודוקסית בחייו (לאורך רוב המאה העשרים) ואגדה לאחר מותו, סיפק בסיס הלכתי והשקפתי להמשך התפתחותו של עולם החינוך היהודי לבנות דתיות.
כמו שצוין לעיל, ב1937 הקים הרב סולובייצ'יק את ביה"ס "הרמב"ם" בבוסטון. הוא התעקש שתלמידותיו יקבלו חינוך זהה לזה שקיבלו הבנים - זאת אומרת שגם הן תלמדנה גמרא, ובאופן מיוחד את סדר מועד ומסכת חולין, המכילים הלכות של יום - יום. לדעת תחלק מתלמידי הרב, הוא ראה התפתחות זו לא כחידוש, אלא כהרחבה טבעית של הסכמתו המקורית של ה"חפץ חיים", המיושמת בעידן בו הכללת מקצוע זה בחינוך הבנות חיוני ככוח-נגד למשבר האמוני המתגבר בקהילות היהודיות. הוא חש כי ככל שהשכלתה הכללית של אישה יהודיה מתפתחת, כך חשוב להעשיר את הידע שלה ביהדות במקביל, שלא תחוויר זהותה היהודית אל מול החיוניות האינטלקטואלית של התרבות המערבית. לכן בלש שלם הוא תמך בהרחבת ובפריחת לימוד התורה לנשים, וב1977 נתן את שיעור הפתיחה למכללת "סטרן" במסגרת תכנית בית המדרש החדשה שלה.
המורה של כולנו: נחמה לייבוביץ' (1905 - 1997) |
שום דיון בנושא עולם התורה הנשי, לא יהיה שלם בלי התייחסות לנחמה לייבוביץ'. לייבוביץ', שנולדה ב1905 בריגה, לטביה, התחנכה בברלין ועלתה לארץ ישראל עם בעלה ביום שהשלימה את הדוקטורט שלה. כאישה שחוננה ביחסי אנוש יוצאים מהכלל וחכמה יתרה, לייבוביץ' היתה מורה טבעית, שהחלה לחנך מורים אחרים כשעוד היתה בשנות העשרים שלה, ופרסמה יותר מאוחר מדריך להוראת חומש. היא נהגה לעבור לאורכה ולרוחבה של הארץ באוטובוסים, במוניות ובמטוסים, ולימדה חומש למורים, לעולים חדשים, לחיילים, לקיבוצניקים ולאלפי אנשים רגילים, חרף מינויה לפרופסורית על ידי אוניברסיטת תל-אביב ב1968. לייבוביץ' קיבלה את פרס ישראל לחינוך ב1956.
ב1942, חלק מתלמידיה שאלו אותה אם יוכלו להמשיך וללמוד בהנחייתה גם לאחר סיום שנת הלימודים. היא שלחה להם בדואר דפי עבודה, מלאים שבאלות מאתגרות, ובדקה בעצמה את כל דפי התשובות. השמועה התפשטה. בסופו של דבר, התרחב ה"קורס בהתכתבות" הזה וכלל אלפי משתתפים: צעירים וזקנים, דתיים וחילונים, קיבוצניקים ועירוניים, מכל רחבי הארץ. ועדיין נחמה לייבוביץ' הצנועה התעקשה שכולם יקראו לה "נחמה". וסירבה להעניק ראיונות לעיתונים או לתת לאנשים לצפות בעבודתה, בהצהירה: "אינני מוזיאון!" בהתאם לבקשתה, נכתב על מצבתה רק : "נחמה לייבוביץ': מורה".
לימוד תורה במוסדות חינוך גבוהים |
ב1954, מכללת "סטרן" לנשים הוקמה על יד "ישיבה יוניברסיטי" כמוסד החינוך הגבוה היהודי הראשון בארה"ב שלימד גם מדעים ומקצועות חול אחרים. תכנית הלימודים הכפולה של מקצועות קודש וחול עוצבה בדמות התכנית הלימודית של ה"ישיבה קולג'" המכללה לבנים שיסדה YU, 15 שנים קודם לכן. לראשונה, נוצר עניין מספיק אצל משפחות אורתודוקסיות, לאפשר פתיחת בי"ס שיספק לנשים שומרות מסורת סביבה בה יוכלו להתקדם בלימודי החול והיהדות יחד, בלי להתפשר על הרמה הדתית שלהן. מכללת "סטרן" צמחה מ32 תלמידות לכ500 תלמידות בשנותיה הראשונות.
בית רבקה במלבורן אוסטרליה
כעשור לאחר מכן, ד"ר יהודה קופרמן, עולה חדש ממוצא אירי, הבין שתיכונים דתיים לבנות בישראל פיתחו ציפיות בלב תלמידותיהם ללימודי המשך ביהדות ברמה גבוהה, אך לא סיפקו להן מוסדות לימודיים שכאלה. מכללות למורות כבר היו, אבל הן לא אתגרו את הנשים הללו שצמאו ללימודי יהדות ברמה גבוהה יותר, במידה מספקת. כתוצאה מכך, הקים קופרמן את מכללת ירושלים לבנות, שנודעה בשמה הנפוץ יותר "המכללה", המדגישה ניתוח קפדני של מקראות החומש. עם היותה באופן טכני מכללה למורות, "המכללה" הציבה רף גבוה יותר מאשר רוב המכללות, ושנים רבות באו ללמוד שם, יותר בשביל פיתוח עולמן היהודי מאשר בשביל להיות מורות בפועל. נוסדה גם תכנית לימודים לשנה אחת, עבור תלמידות מארה"ב.
בערך באותו הזמן, נוסד מוסד לחינוך גבוה של רשת "בית יעקב". מכללת ירושלים של "בית יעקב" (הידועה יותר בשמה BJJ - Beth Jacob Jerusalem), נוסדה במטרה לחנך את בוגרות מוסדות "בית יעקב" בארץ ובארה"ב. גם מכללה זו חינכה מורות במקצוען, אבל כמו "המכללה", גם היא הציבה רמת לימודי יהדות איכותית שמשכה נשים יותר למטרת לימוד "לשמה" מאשר עבור מקצוע ההוראה. מייסדת BJJ, ד"ר ברוריה הוטנר - דוד (נולדה ב1936), המוכרת יותר כ"רבנית דייויד", היא צאצאיתו היחידה של הרב יצחק הוטנר, מייסד ישיבת "חיים ברלין" בניו יורק. משכילה בתורה ובמקצועות כלליים כאחד (קיבלה PhDבפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה ב1971), היא מראיינת אישית כל נרשמת ללימודים, ושומרת על שמו הטוב של המוסד, כעילית שבמוסדות החינוך לנשים בעולם החרדי.
שנות ה-70 והלאה |
לאחר מלחמת ששת הימים, תרמו גורמים שונים להמשך התפתחות לימודי היהדות הגבוהים לנשים. ה"חיפוש אחרי משמעות" שהחל בשנות הששים, שהיה גם היסוד לתנועת התשובה, גרם לכך שהמוני אנשים חיפשו הבנה חדשה של ערכיהם וזהותם האתנית. רבנים אמריקאיים שהגיעו לארץ בעקבות המלחמה, פתחו ישיבות לבעלי תשובה - וגם בעלות התשובה חפצו במוסדות שכאלה. נשים צעירות שנולדו למשפחות דתיות גם כן מצאו את חינוכן היהודי מוגבל, והחלו לעלות לישראל אחרי התיכון, לצורך שנת לימוד והתחזקות.
הרב חיים ברובינדר, דוקטורנט באוניברסיטה העברית בשנות הששים המאוחרות, סייע בהקמת הישיבות הראשונות לבעלי תשובה לגברים וגם לנשים, יחד עם ישיבת "איתרי". שלא כ"מכללה" ו-BJJ, תכנית הלימודים לתלמידות של הרב ברובינדר כללה גמרא במקביל לתנ"ך. ב1976 הוא ייסד את מכללת "ברוריה", שהכניסה לשימוש את הלימוד בחברותות הנהוג בישיבות של הגברים. זו התפתחה בהמשך להיות "מדרשת לינדנבאום", שהצטרפה למוסדות "אור תורה" ב1986.
מכללת "סטרן", גם היא נענתה לרוחות הזמן. ב1977, נתן הרב סולובייצ'יק את שיעור הגמרא הראשון לבית המדרש של המכללה, והחיה בכך את תכנית הלימודים שדשדשה במקום, בהיענותו לתלמידות היותר משכילות של "סטרן" שחפצו בחינוך יהודי ברמה יותר גבוהה. אז, ב1979, פתח הרב דוד סילבר, שקיבל "סמיכה" מהרב יצחק אלחנן מ"ישיבה יוניברסיטי" את מכון "דרישה" לחינוך יהודי בניו יורק, מוסד חינוכי שקיבל תלמידות מכל זרמי היהדות ואפשר ניתוח מקראות התורה ברמות גבוהות שטרם נראו כמותן. מכון "דרישה" יזם תכנית בת שלוש שנים, בה יושבות נשים ומקדישות זמן ללימוד מעמיק של גמרא והלכה.
|
|
אל היתה זו ישראל, שעמדה בחוד החנית של הרחבת לימודי התורה לנשים. בנוסף למדרשת לינדנבאום, שכללה את תכנית הלימודים של "ברוריה" במקביל לתכנית פוסט-תיכונית ברמה גבוהה וכן תכנית דמוית "הסדר" לבנות המשרתות בצבא, שני מוסדות חינוך יהודי גבוה לנשים הם "מתן" ו"נשמת". "מתן" הוקם ב1988 ע"י מלכה בינה, בוגרת ה"מכללה" שלימדה קודם לכן גמרא ב"ברוריה". "מתן" מציע לנשים בגיל האוניברסיטה הזדמנות להיות שותפות בלימוד לעומק של תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, תכנית גמרא תלת-שנתית, תכנית לימוד לאם-ולבת לקראת בת המצווה, וקורסים לקהל הרחב. חנה הנקין הקימה את "נשמת" ב1990, על מנת לספק פורום לנשים ישראליות ואמריקאיות מגילאים שונים ורקעים שונים, במסגרתו תוכלנה להתוודע אל עולם ההלכה היהודי - ולרכוש הבנה לא רק של ה"מה" שבהלכה, אלא גם של ה"למה", היסוד ההגיוני שבבסיס הדברים.
ישנם עוד מוסדות בהם נשים יכולות ללמוד באווירה של בית מדרש: מדרשת אוניברסיטת בר-אילן, שבה בנוסף ללימודים האוניברסיטאיים, משתתפות נשים בתכנית לימודי יהדות המקבילה לתכנית הלימודים של הכולל לגברים; בית המדרש הגבוה לנשים בקיבוץ מגדל עוז, בו לומדות נשים צעירות במשך שנה לפני השירות הלאומי; ותכנית ההסדר לנשים של ישיבת הקיבוץ הדתי בקיבוץ עין הנציב. בנוסף, ישנן 15 מדרשות ציוניות לבוגרות החינוך העל-יסודי, בהן בנות אינן לומדות גמרא, אלא מתעמקות בניתוח מקראות התנ"ך ומפרשיו, במקביל ללימוד הלכה ומחשבת ישראל ("השקפה").
וכמו שעשו מאז פתיחתן של ה"מכללה" וBJJ, ממשיכות בנות 18 מכל זרמי האורתודוקסיה, מארה"ב, קנדה, דרום אמריקה, אירופה, דרום אפריקה ואוסטרליה, לנהור בהמוניהן לבתי חינוך עם שמות כמו כמון גולד, מדרשת מוריה, MMY, מכללת אורות, מדרשת הרובע, בנות חווה, מאור והדר ועוד, לחוויה של שנת לימוד מרוכזת ומרגשת בישראל.
הכמות והאיכות שלא נראו כמותן בעבר, של נשים שהן תלמידות-חכמות, הוביל בסופו של דבר ליצירת תפקידים רשמיים עבור נשים, והן החלו לאייש נקודות מפתח חדשות בחיים היהודיים, ובייחוד כאלו המאפשרים להן להדריך ולסייע לנשים דתיות אחרות. תופעה זו מומחשת בהתפתחות תפקידי היועצות ההלכתיותו הטוענות הרבניות בבית הדין.
יועצות הלכתיות מוכשרות על ידי "קרן אריאל" שהיא תכנית של "נשמת", המציגה מכלול קורסים הכולל הלכה וגמרא, בתוספת השלמות הנוגעות לרפואת נשים, על מנת להכשיר נשים להשיב על שאלות בהלכות טהרת המשפחה ונושאי פוריות. שמונה הנשים הראשונות סיימו את הכשרתן ב1999, ומאז רבות אחרות הלכו בעקבותיהן. נשים אלו פרצו את הדרך עבור נשים בישראל, המעדיפות להפנות שאלות מסוג אישי שכזה ליועצות ולא לרבנים. "נשמת" גם מחזיקה "קו - חם" טלפוני, מאויש על ידי יועצות המשיבות לנשים המעדיפות להתקשר ולשאול בעילום שם. יועצת ההלכות הראשונה שמונתה ע"י בית כנסת אמריקאי, במרכז היהודי בריברדייל, ניו יורק סיטי, מונתה ב2004.
ב1990, הרב שלמה ריסקין מאפרת יזם את הקורס הראשון המכשיר נשים להיות טוענות בבתי הדין הישראליים. בתחילה, היה על הרבנים הראשיים להסכים לשינוי החוק, מניסוח הדורש כי טוען רבני יהיה בוגר "ישיבה" (ניסוח המונע מנשים כניסה לתפקיד), לניסוח הדורש כי בעל תפקיד שכזה יהיה בוגר "מוסד תורני מוכר" (ניסוח המאפשר לנשים כניסה לתפקיד). מאז, אחרי שעברו את מבחני הטוענות של בתי הדין הרבניים בישראל, נשים אלו יכולות לייצג נשים - וגם גברים - בדיני גירושין, ובייחוד להגן על עגונות. עד לשנת 2000, הוכשרו כבר ששים טוענות לתפקידן. הן מהוות את הצוות שמפעיל את "יד לאישה", מרכז סיוע משפטי ו"קו - חם" טלפוני, שנוסד ב1997 ע"י הרב ריסקין ועו"ד סוזאן וייס, בו באות נשים עגונות לקבל הדרכה ולהיות מונחות בסבך תהליך הגירושין.
נשים גם החלו לכתוב ספרים, בעקבות לימודיהן בתורה ובהלכה.
"תורת האימהות - נשים יהודיות מודרניות קוראות מקראות יהודיים קלאסיים" Torah of the Mothers: Contemporary Jewish Women Read Classical Jewish Texts (2000) וכן "כתבי הלכה יהודית על ידי נשים" Jewish Legal Writings By Women(1998), הם ספרים שפורסמו לאחרונה, הנותנים ביטוי לתובנת החדשות של נשים תלמידות- חכמות.
מרכזי לימוד לנשים בסניפי "כולל תורה מציון"
* דטרויט
* מונטריאול
* דרום אפריקה
לקריאה נוספת |
Abramowitz, Leah. Tales of Nechama (2003)
Benisch, Pearl. Carry Me in Your Heart: The Life and Legacy of Sarah Schenirer (2003)
Dansky, Miriam. Rebbetzin Grunfeld: The Life of Judith Grunfeld, Courageous Pioneer of the Bais Yaakov Movement and Jewish Rebirth (1994)
Elper, Ora Wiskind, and Susan Handelman. Torah of the Mothers: Contemporary Jewish Women Read Classical Jewish Texts (2000)
Ehrenpreis, Yael et al. From Zelmanowitz to Selman: Four Generations of an American Jewish Family (in press)
Gurock, Jeffrey S. The Men and Women of Yeshiva: Higher Education, Orthodoxy and American Judaism (1988); Ramaz: School, Community, Scholarship and Orthodoxy (1989); and “Resistors and Accomodators: Varieties of Orthodox Rabbis in America, 1886-1983,” in The American Rabbinate: A Century of Continuity and Change 1883-1983, edited by Jacob Rader Marcus & Abraham J. Peck (1983)
Furstenberg, Rochelle. “The Flourishing of Higher Jewish Learning for Women.” JerusalemCenterfor Public Affairs 429 (May 1, 2000);
Halpern, Micah, and Chana Safrai. Jewish Legal Writings by Women (1998)
Joselit, Jenna Weismann. New York’s Jewish Jews(1990)
Jung, Leo, ed. The Jewish Library: Volume 3: The Jewish Woman (3rd series) (1934)
Peerless, Shmuel. To Study and to Teach: The Methodology of Nechama Leibowitz. (2003)
Rubin, Devora, comp. Daughters of Destiny: Women Who Revolutionized Jewish Life and Torah Education (1988)
Wolowelsky, Joel B., ed. Women and the Study of Torah (2001)
הוכנס: 1/אפריל/2005
תגובות
שהתקבלו לידיעה זו:
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
Prof. Judaic Studies