זרקור

חדשות   זרקורים

 
קומו ונעלה
הכירו את העולים של תורה מציון
ע"י יעל ארנפרייס מאיר
 

רשת הכוללים "תורה מציון" נוסדה כדי לקדם את לימוד התורה ואת חיי התורה בקהילות יהודיות ברחבי העולם. ביוזמתה של ישיבת הר עציון, ובתמיכתם של ראשי הישיבה, הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל, נוסד הכולל הראשון בשנת 1994 בעיר קליבלנד במדינת אוהיו אשר בארה"ב, כאשר בראש הכולל עמד הרב בנימין תבורי. באותה עת הגשים הרב יונתן גלאס חלום, בייסודה של ישיבת קייפטאון בדרום אפריקה, ובה צוות המורכב מבוגרי ישיבות הסדר.

מאז, גדלה רשת "תורה מציון" ופרחה. 29 כוללים פועלים כעת בחמש יבשות ובהם כוללים שפועלים בתוך בתי ספר בערים דטרויט, וושינגטנון די.סי., ממפיס, קליבלנד, שיקגו, מונטריאל ומלבורן; כוללים בקמפוסים של האוניברסיטאות האמריקאיות ברנדייס (וולטהם, מסצ'וסטס) , ייל (ניו הייבן, קונטיקוט) קורנל (איתיקה, ניו יורק), אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, אוניברסיטת אילינוי בשמפיין/אורבנה, אוניברסיטת מרילנד בקולג' פארק, ברוקלין קולג' (ניו יורק); וכן תוכניות בית מדרש קהילתיות המצויות באטלנטה, מנהטן, פינקס, בוקה רטון, קנזס סיטי, סירקויז, אומהה, דייטון ובולטימור, וכן במוסקבה, סטוקהולם, לונדון, יוהנסברג, קייפטאון, מקסיקו סיטי, קראקס, לימה ומונטיוידיאו. רשת "תורה מציון" מרחיבה כל העת את היקף פעילותה, כאשר כמעט מדי שנה פותח כולל חדש את שעריו.

סגל מסור של זוגות וסטודנטים משמש כשליחים בערים אלה בכל רחבי העולם, סגל העובד כדי לטעת בקהילות המארחות תחושה הולכת וגדלה של יהדות תורנית וכן את העקרונות של ציונות דתית, תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. ואומנם, משפחות רבות ואנשים רבים אשר חייהם הושפעו על ידי הכוללים המקומיים, בחרו לעזוב את מקומות הולדתם ולעלות לארץ ישראל. כאשר מדברים עם חלק מהם, אשר באו ממקומות הרחוקים זה מזה כמו קנזס, מרילנד וקייפטאון, מבצבץ דגם של משפחות רבות אשר היו קשורות לכולל "תורה מציון" בעיר מוצאם, והלכו להגשים את האידיאלים של הציונות הדתית ולהתיישב בארץ ישראל.

הבה "נכיר" חלק מן העולים החדשים ביותר שלנו: איליין ואליוט קהאן, במקור מבולטימור, מרילנד; מרק ובלינדה אברהמס, אשר עלו מקייפטאון, דרום אפריקה; רומי וג'וש סוסמן, אשר עלו מפוטומק, מרילנד; ודבי וארי סמקיס מאוברלנד פארק, קנזס. קראו עוד כדי להכיר טוב יותר את האנשים הללו!

משפחת קהאן

כולל "תורה מציון" של בולטימור, מרילנד


משפחת קהאן

משפחת קהאן - איליין, דיאטנית אשר למדה בסמינר מכון גולד בישראל ובוגרת אוניברסיטת ווין סטייט בעיר הולדתה דטרויט, ואליוט, במקור מסילבר ספרינג, בוגר ישיבת הכותל ומנהל בית אבות סיעודי אשר למד באוניברסיטת מרילנד וקיבל MBAמאוניברסיטת ג'ון הופקינס, יחד עם שלושת ילדיהם, נועם (כמעט בן 13), אורי (10) וגילה (5) - עלו מבולטימור, מרילנד בקיץ האחרון. הם תיארו את עיר מוצאם כ"אחת מן הקהילות היהודיות הייחודיות באמריקה, אשר על אף שרבים יתארו אותה כחרדית בעיקרה, יש בה תחושה כללית של אחדות אשר מאחדת יחד את כל הקהילה היהודית".

הכולל בבולטימור פתח את שעריו לפני כשלוש שנים, כתוצאה מיוזמה של מספר הורים ו"ישיבת רמב"ם", אשר בה למדו ילדי משפחת קהאן. היתה תחושה כי על אף שבית הספר כבר מחדיר בתלמידיו מחוייבות עמוקה לארץ ישראל ולמדינת ישראל, יוכל הכולל להוסיף לרמה הגבוהה של הלימודים התורניים בבית הספר בהדגישו את הפן הייחודי של תורת ארץ ישראל. כמו כן היתה תחושה כי הכולל יוכל לענות על צורך בקהילה לפיתוח נוסף של הקשר של החברים לארץ ישראל.

משפחת קהאן היתה מעורבת בעשייה של הכולל מן ההתחלה, בסיוע לשתי משפחות השליחים, משפחת ורטהיים ומשפחת אורנשטיין, בהתארגנות במקום. "סייענו להם להשיג את כל הדברים השונים - רהיטים, בגדים, כלים, וכו' - שמשפחות חדשות אלו יצטרכו. יצרנו קשר קרוב ביותר עם שתי המשפחות והשתתפנו ברבות מן התוכניות שלהם, החל מלימוד אינדיווידואלי, שיעור בספר "אם הבנים שמחה" [ספר מונומנטלי שנכתב תוך כדי אפרה של השואה על ידי האדמו"ר החסידי, הרב יששכר שלמה טייכטל, שבו הוא מצדיק את זכותם של היהודים על ארץ ישראל וכן את התקוה להתחדשות יהודית בתוכה], וכלה בצפייה בסרט "תיאום כוונות" [המבוסס על ספרו של הרב חיים סבתו (פורסם ב-2004, ניתן להשיג בתרגום אנגלי של הילל הלקין), אשר מתאר את חוויותיו כחייל צה"ל צעיר במשך מלחמת יום הכיפורים. הרב סבתו זכה בפרס ספיר לספרות בגין ספר זה].

משפחת קהאן מבטאת את תחושתם של רבים אשר השתתפו בתוכניותיהם של כוללי "תורה מציון" באומרה כי הכולל "היה המניע לעלייתם ארצה - לא בגלל לחץ כלשהו, אלא משום שבאמצעות החברות שלנו עם אנשים מדהימים אלה, ובאמצעות הלימוד אתם, העמקנו את הקשר שלנו לישראל". השליחים שעבדו בכולל אף פעם לא הטיפו לעלייה - הם שימשו דוגמאות חיות לדרך בה החיים בישראל מעצבת משפחה.

משפחת ג'ספר, משפחה נוספת הקשורה לכולל בבולטימור, עלתה ארצה בדצמבר.

"ההחלטה שלנו לעלות ארצה היתה אחת מן ההחלטות המהירות ביותר שקיבלנו בחיינו. אך, מבחינה מסויימת, זה היה השלב האחרון בחלום שניטע בלבותינו מאז השנה שבילינו בלימודים בישראל". לפני שנה בחג השבועות, לאחר ביקור בישראל כדי להשתתף בבר המצוה של אחיין, החליטה משפחת קהאן כי צריך לעלות "עכשיו או אף פעם" בגלל גילו של בנם הבכור, נועם. הם הרגישו שאין באפשרותם לדחות עוד את עלייתם בגלל קשיי המעבר העומדים בפני ילדים בוגרים יותר העולים ארצה. לאחר חודשיים וחצי הם כבר היו כאן. הם התיישבו בעיר מודיעין, שהיא, לדעתם, עיר נהדרת, וכבר הספיקו ליצור בה מספר ידידויות קרובות.

בכל זאת, כמו כל העולים החדשים, הם עמדו בפני מספר התמודדויות. "איליין ואני עלינו ארצה בתחושה של אמונה ובטחון כי למרות שאין לנו משרות מוכנות, אנחנו נמצא עבודה", סיפר לנו אליוט. "למרות שעד עכשיו אף אחד מאתנו לא מצא עבודה, אנו אופטימיים כי שנינו נמצא עבודה ונצליח במאמצינו". "התמודדות ענקית" נוספת, לדבריו, "היא ההבדל העצום בין מערכות החינוך האמריקאיות והישראליות". אליוט מחזיק אתר, http:www.cahanforcitycouncil.com, שבו הוא תיעד במילים ובתמונות, את תהליך העלייה של המשפחה ואת חוויותיה. באתר זה ניתן "לעקוב אחרי הניסיונות והקשיים של משפחת קהאן, לשעבר מבולטימור, מרילנד, במעבר לחיים חדשים בארץ ישראל".

למרות זאת, בכל יום הם נזכרים במה שמשך אותם לעלות. "הדבר אותו אנו אוהבים בחיים בישראל, הוא הקשר החזק שיש לנו עם הארץ שלנו. כל מה שאנו עושים, וכל מקום אליו אנו הולכים קשור למי ומה אנחנו כיהודים. תחושה זו היא חזקה ביותר לקראת החגים ובמהלכם. אפילו חגים כמו ט"ו בשבט, אשר נחשבים "חגים קטנים" בחוץ לארץ, מקבלים משמעות חדשה - במיוחד כאשר מקבלים שקית מלאה אגוזים ותמרים בתחנת הדלק! כאן ביתנו!"

הידידויות שנרכשו באמצעות הכולל נשארו חלק מחייהם. "אנו ברי מזל ששמרנו על הקשר שלנו עם משפחת וורטהיים מאז שעלינו ארצה ואשתי וילדי זכו לכך שבניהם של משפחה זו קבלו את פניהם בשדה התעופה כאשר הם הגיעו עם "נפש בנפש". אף משפחת אורנשטיין תחזור ארצה בקרוב, ואנו מצפים לראותם!"

משפחת אברהמס

כולל "תורה מציון", קייפטאון, דרום אפריקה

Abrahams Family
משפחת אברהמס

הכוללים של "תורה מציון" נמצאים לא רק בחצי הכדור הצפוני - קיימים כוללים פורחים בדרום אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה. למעשה, אחד משני הכוללים הראשונים שנוסד על ידי "תורה מציון" היה בקייפטאון, דרום אפריקה. עיר זו, הממוקמת על החוף בקצה הדרומי של יבשת אפריקה, היא ביתה של קהילה יהודית גאה המונה בין עשרת אלפים עד חמשה עשר אלף יהודים לערך, רובם אמנם מסורתיים, אך מקיפים מגוון של ידע והשתייכות תורניים.

הרב יונתן גלאס ייסד את "ישיבת קייפטאון" בשנת 1994, בעזרתם של מספר תלמידי הסדר שהיו בשליחות מטעם ישיבותיהם בארץ, ובתמיכתם של ישיבת הר עציון וכולל "תורה מציון". הישיבה - או YCTכפי שהיא מכונה - עוצבה ככולל קהילתי אשר מסוגלת "לדבר" אל כל אחד מבני המשפחה בכל חלק מהקהילה. מרק אברהמס, יליד דורבן, היה קשור לכולל כמעט מראשיתו; הוא הצטרף מעט אחרי ההקמה כדי לסייע בעניינים מנהליים שונים אשר התעוררו בראשית דרכו של הכולל. מרק למד בחברותא עם אנשים אשר באו ללמוד בכולל וכן היה חבר בהנהלת הישיבה, ולמעשה היה יושב ראש הנהלת הכולל יחד עם הרב גלאס. לפי דעתו של מרק, הכולל "מספק לימוד יהודי אמיתי עבור יהודים שבלעדיו לא היתה להם ההזדמנות, ומספק הזדמנויות לכל חלקי הקהילה לחוות את החגים בצורה אמיתית ולהיחשף לעומקה ולרוחבה של המסורת שלנו". בשנים האחרונות, העביר הכולל את סדר הבוקר לקמפוס של בית הספר היהודי כדי שיוכל להיות מעורב יותר עם הנוער של הקהילה.

מרק ואשתו, בלינדה, ילידת קייפטאון, נפגשו כאשר שניהם עבדו בבני עקיבא קייפטאון. לאור הפילוסופיה הציונית דתית החזקה שלהם, רק טבעי היה שהם ייקשרו לכולל אשר היה "כל כך תואם לאידיאולוגיה האישית שלהם". כמו כן, הצעד ה"מתבקש" הבא היה עלייה - אותה הם תכננו עוד לפני שהתחילו ללמוד באוניברסיטה. אך הם סיימו קודם את למודיהם, ועלו לישראל בדצמבר 2002, 10 ימים אחרי שבלינדה סיימה את לימודיה. הם עלו ארצה עם בתם, חנה, אז בת 18 חודשים. לאחר חודשיים במרכז קליטה ברעננה, הם עברו לרמת בית שמש. גם מרק וגם בלינדה הם בוגרי האוניברסיטה בקייפטאון. מרק, אקטואר, עובד במקצוע שלו כעת; בלינדה, שיש לה תואר בריפוי בעיסוק, היא עקרת בית המטפלת בחנה, ובאחותה הצעירה, אפרת. ה"צברית" של משפחת אברהמס נולדה שבעה חודשים לאחר עלייתה של המשפחה ארצה. שתי הבנות מבקרות בגנים מקומיים.

כמו עולים רבים אחרים, ציינה משפחת אברהמס את ה"תחושה הגלויה לעין של החגים", את הדרך בה כל המדינה עטופה באווירה של כל חג, בהדגישה נקודה זו כאחת מנקודות השיא של בניית ביתם בישראל. הם אמרו כי "מציאת קהילה על מנת להשתקע בה לטווח ארוך" היה האתגר הגדול ביותר בו נתקלו מאז עלייתם. בני משפחת אברהמס עדיין קשורים לכולל הנוכחי בקייפטאון - "אני משוחח כל הזמן עם הרב גלאס עליו" - בלשונו של מרק, וכן עם חברי כולל לשעבר אשר עלו ארצה, וישנם רבים כאלה - שיעור העלייה מקייפטאון הוא גבוה במיוחד.

משפחת סוסמן

כולל "תורה מציון" של וושינגטון די.סי.


משפחת סוסמן

בני משפחת סוסמן, ילידי ארה"ב, באו מפוטומק, מרילנד, רבע שעה נסיעה מבירת ארה"ב. הם נולדו וגדלו בשני החופים: רומי, מלוס אנג'לס במערב, ואילו ג'וש הגיע מדרום קרולינה במזרח. הם נפגשו ב"עוצמה" תוכנית רווחה בישראל ששניהם השתתפו בה לאחר סיום לימודיהם בקולג'. הם נשאו, גרו שנה בבוסטון ואז עברו למרילנד, בה נולדו מתן (כעת בן 5) ויהודה (כעת בן 3). הכולל באזורם נפתח לפני כשבע שנים. בסיסו של הכולל הוא בבית הספר בוושינגטון די.סי., האקדמיה העברית ע"ש מלוין ג'יי. ברמן של וושינגטון רבתי, ומטרתו לשרת את וושינגטון די.סי. וכן את שתי הקהילות הסמוכות, פוטומק וסילבר ספרינג במרילנד.

הכולל נפתח עם חמש משפחות של שליחים, אשר התיישבו הן בפוטומק והן בסילבר ספרינג. חברי הכולל למדו בבקרים, והן הגברים והן הנשים לימדו בבית הספר. בנוסף הם לימדו שיעורים קבוצתיים, הפעילו תוכניות עבור מבוגרים, בני נוער, וילדים, וכן לימדו אנשים אחד על אחד. ג'וש ורומי למדו שניהם אחד על אחד, יחד עם השליחים רפי אבו וגרשון ויפית קליימר. כאשר ג'וש למד עם רפי, גילה ג'וש כי לא נערך לו פדיון הבן. משפחת סוסמן חגגה את הפדיון של ג'וש שנה אחת בלבד לפני שהם עשו פדיון נוסף עם לידת בנם הבכור.

"צרוף של מספר גורמים תרם להשפעה החזקה במיוחד של השליחים הראשונים בוושינגטון על הקהילה שלהם", הסבירה רומי. "הם היו חמשה זוגות ולכן הם היוו כוח מרכזי בתוך הקהילה; הם היו מפוזרים בשלושה מוקדים; הם דברו כולם אנגלית מצויינת (אחד חי בארה"ב במשך מספר שנים, אחד נולד בארה"ב, שניים למדו בתיכון בארה"ב); והם היו" כדבריה, "בני גילנו - ולכן הם היו אנשים שיכולנו להזדהות אתם. נקודה זו היתה בעלת עוצמה. מאחר והם היו בני גילנו, השליחים הפכו במהרה לא רק למורים, אלא גם לחברים קרובים - ולכן כל כך הושפענו מהם. ג'וש ואני כבר נהיינו דתיים כאשר נפתח הכולל. אך זאת היתה ההיכרות הראשונה שלנו עם זוגות ישראליים דתיים לאומיים בני גילנו - וכאשר הכרנו אותם, גילינו כי המשפחות שלהם מהוות מודל לפיו נוכל לעצב את משפחתנו. וכך עשינו. אנו בישראל הודות לכולל "תורה מציון".

ב-13 ביולי 2004, טסו ארבעת בני משפחת סוסמן לישראל בטיסה של "נפש בנפש". הם הלכו שוב בעקבותיו של רפי אבו - ישר לבית בו הם בחרו, ביישוב נווה דניאל אשר בגוש עציון. לאחר מספר חודשים הצטרף אליהם הצבר של משפחת סוסמן, בנם השלישי, עמיחי עוז. חברים נוספים ומשתתפים נוספים בלימודי הכולל בוושינגטון יצטרפו אליהם בנווה דניאל, יישוב די קטן , המונה כ-250 משפחות, כאשר הם יגיעו עם "נפש בנפש" ב-2005.

בדומה למשפחת קהאן מבולטימור הסמוכה, הדגישו רומי וג'וש שלא היתה "הטפה" פורמאלית בכולל לעלייה ארצה, אלא עניין של לימוד מתוך דוגמא אישית. בנוסף להיותם מודלים לחיקוי, דיברו השליחים כלאחר יד על דברים שעבורם היו מובנים מאליהם - דברים כמו סדר ט"ו בשבט, או שליטה בלשון התנ"ך מגיל צעיר. משפחת סוסמן החלה לחוש כי המקום הטוב ביותר לחיות בו כמשפחה דתית הוא ישראל, המקום האידיאלי האמיתי לגדל בו את ילדיהם. למעשה, אומרת המשפחה, עם התקרבותה ליום השנה הראשון לעלייתם ארצה, "הגענו בגלל הילדים, והם פורחים. הם הגיעו בגיל הנכון - לאחר מספר חודשים נראה היה כי הם אף פעם לא היו במקום אחר". מתן בן החמש עכשיו בגן, ויהודה במעון, שניהם ביישוב. מאחר והם הגיעו מארה"ב ישר לנווה דניאל, לא דיברו הילדים עברית קודם. אך עד פסח, הם כבר נשמעו כילידי הארץ.

רכישת שפה חדשה היא קלה כל כך עבור ילד! אך עבור המבוגרים במשפחה מחסום השפה מהווה את האתגר המפחיד ביותר. קשה מאוד להפוך מבעלי מקצוע משכילים ביותר לאנשים המרגישים "כמו תינוקות", תוך התמודדות עם קשיי תקשורת בבנק, בדואר, ואפילו עם הגננות. יש צורך בהסתגלות גם בתחומים נוספים: "ההתמודדות הכספית בעת העלייה היא מפחידה". רומי, שלימדה בעבר אנגלית בתיכון, עובדת כעת כמנהלת מחלקת האנגלית ב"למדני", מרכז תמיכה חינוכי, ותפקידה לפתח חוגים באנגלית ולתאם את המורים לאנגלית. לשנה הבאה יש לה משרה בבית ספר יסודי באפרת, בהוראת אנגלית לדוברי אנגלית מכתה ג' עד כתה ח'. ג'וש, בעל תואר שני בלימודי יהדות, ותואר שני בעבודה סוציאלית בארגון קהילתי, עזב את משרתו כשתדלן עבור ה"או.יו." בארה"ב כאשר עלה ארצה. כעת, בעיצומו של קורס אינטנסיבי להדרכת טיולים, הוא התחיל לעבוד בתחום ההתמחות שלו, עבודה עם הארגוןUpstart Activists, ארגון שמקום מושבו בירושלים, העוסק בהסברה ובהכשרת פעילים.

אך, מעל הכל, אומרים בני משפחת סוסמן, כאן בישראל הם מרגישים כי "אנו עובדים לקראת משהו, יש דגש אמיתי על מטרות והרבה פחות התמקדות בחומריות, אנו מרגישים כי לילדים שלנו יש ערכים אמיתיים. וכן," מוסיף ג'וש, "בני בן החמש יכול לספר לך הכל על הרצל".

משפחת סוסמן ממשיכה לשמור על קשר קבוע עם כל משפחות השליחים, המתקשרים בקביעות כדי "לבדוק" מה קורה אתם. מאחר ואין לרומי או לג'וש קרובי משפחה בישראל, הם מתארחים אצל השליחים בשבתות ובחגים וב"זמנים משפחתיים" אחרים. "אין לנו כאן משפחה, ולכן השליחים לשעבר אמצו אותנו, ובכך מעניקים לנו מערכת תמיכה, ואפשרות לבקר אנשים. השנה, בשביעי של פסח, התארחנו אצל משפחת ספטר, כעת הרב של טירת צבי, ושליח לשעבר, וארחנו שתי משפחות אחרות של שליחים לשעבר למנגל בחול המועד. השתתפנו בחתונה של אחד מבחורי הכולל, ורומי קבלה את העבודה שלה באמצעות אמו של שליח צעיר אחר, כאשר היא פגשה אותנו בחתונה שלו. שליחי הכולל הפכו לבני המשפחה שלנו".

משפחת סמקיס

כולל "תורה מציון" קנזס סיטי, קנזס


משפחת סמקיס

העיר קנזס סיטי, הממוקמת בלב לבה של ארה"ב, היא "קהילה חמה" של כ-20,000 יהודים, אשר מחציתם אינם קשורים לבית כנסת כלשהו, והיתר ברובם קונסרבטיבים או רפורמים. קיימים שלושה בתי כנסת קונסרבטיביים, ארבעה רפורמיים, שני בתי חב"ד, ובית כנסת אורתודוקסי ובו כ-125 חברים.

עד אוגוסט שעבר, ביתה של משפחת סמקיס שכן באוברלנד פארק, פרבר של העיר קנזס סיטי. ארי, האב, במקורו מבוסטון, הוא נפרולוג ילדים, בוגר בית הספר לרפואה סקלר של ניו יורק באוניברסיטת תל-אביב. דבי, ילידת ניו יורק, היא רואת חשבון. לזוג שלושה ילדים, אביטל בת התשע, איתן בן השבע, ומתן בן הארבע.

הכולל בקנזס סיטי נוסד בשנות ה-90 המאוחרות, כאשר המנדט שניתן לו הוא לתפקד כ"כולל קהילתי" אמיתי, להיות פתוח לכל, ולקבל את כל הזרמים של האוכלוסייה היהודית. בנוסף, מלמדים השליחים בבית הספר היהודי המקומי, בית הספר היהודי היחיד באזור.

ארי ודבי היו מעורבים בפעילות הכולל מראשיתה, השתתפו בתוכניות ובאירועים וכן בשיעורים. הם התחברו עם מספר חברים בכולל, הן אברכים והן בחורים, וארחו אותם בביתם לארוחות שבת וחג. חברויות אלה עדיין נשמרות.

הכולל, לדעתם, סיפק שלושה אלמנטים חיוניים לקהילה אותה הם עזבו: תחושה חזקה של ציונות ואת הערך של ישראל; מקומות שונים אליהם יכולים אנשים בעלי כל השתייכות לבוא וללמוד, בכל בית כנסת בו נוח להם; וכן הזדמנות לבני הנוער לראות שאדם יכול להיות דתי וגם "קול" - הישג חשוב אשר הצליח לעודד צעירים רבים להתקשר ליהדות וללימוד. יש לציין, כי בני נוער רבים מקנזס סיטי שהו לאחרונה בתוכניות לימוד שונות בישראל ומספר צעירים אף עלו ארצה. משפחות אחדות מקנזס סיטי יגיעו הקיץ בטיסות של "נפש בנפש".

משפחת סמקיס תכננה מאז ומעולם לעלות ארצה, החלטה אשר חברי הכולל תמכו בה בכל לב. "לא היו לנו הסתייגויות - זה הדבר אותו רצינו לעשות", אמר ארי. "החלום שלנו היה תמיד לעלות לארץ. רק היינו זקוקים שתגיע העת המתאימה". "העת המתאימה" הזאת הגיעה באוגוסט 2004, כאשר חמשת בני משפחת סמקיס עלו על טיסה של "נפש בנפש". התחנה הבאה: היישוב חשמונאים, היישוב בו הם בנו את ביתם. ארי עובד במרכז הרפואי הדסה, במספר מרפאות של קופת חולים וכן בטר"ם. דבי נמצאת בבית, מטפלת במשפחה, ומסייעת בהסתגלות לחיים בישראל. אביטל ואיתן לומדים בממ"ד ביישוב, ומתן בגן. הם אוהבים מאוד את החופש ואת העצמאות שיש לילדים ביישוב, והילדים השתלבו לגמרי בקהילתם החדשה.

שתי ההתמודדויות הקשות ביותר, לפי דבי, הן "היעדר ימי ראשון, אין שום ערב שאינו ערב לפני לימודים (ליל שבת אינו נחשב), וכן העובדה כי ארי צריך לעבוד במספר רב של מקומות כדי לגמור את החודש". אך בכל זאת, הם הדגישו, "אנו אוהבים להיות שייכים לארץ הזאת - שייכים לאדמה, שייכים לאנשים. באנו הנה מסיבות דתיות וציוניות. אנו אוהבים את התחושה כי, במקום לתמוך מרחוק, אנו יכולים להשפיע ישירות. אנו אוהבים את תחושת השייכות ואת התחושה שאנו בבית".

מידע נוסף:

תהילה:www.tehilla.com
נפש בנפש:www.nefeshbnefesh.org / www.nbn.org.il
הסוכנות היהודית, מחלקת עליה:www.jafi.org.il/aliyah

 

הוכנס: 12/יולי/2005

הוסף תגובה תגובות שהתקבלו לידיעה זו:

1: פתח/סגור תגובהGreat Job! על ידי Romi Sussm 18/יולי/2005
2: פתח/סגור תגובהDown under. על ידי Paul 19/יולי/2005
3: פתח/סגור תגובהthanks על ידי C Simckes 24/יולי/2005
4: פתח/סגור תגובהGo TMT Go על ידי Dan BTzvi 24/יולי/2005

 

שלח תגובה!
שמך: אימייל:
שורת נושא :
הערות:

 

 

 

חדשות   זרקורים